כפר ידידיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' אורנשטיין ואח'

פסק דין

1.בפני ערעור על החלטת כב' הרשמת יפעת ביטון אונגר מיום 10.11.11, בה נדחתה בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד, בנימוק כי המערער (המבקש שם) לא הציג ראיות מהימנות לכאורה להקמת עילת תביעה כנגד המשיב 2 שביחס לזכויותיו מבוקש הצו, ולא מתקיים חשש לכאורה להכבדה על ביצוע פסק הדין.

2.ואלו עיקרי העובדות:

כנגד המשיבים הוגשה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 287,481 ₪, המבוססת על שיק שנמשך על ידי המשיב 2 והוסב על ידי המשיבה 1 אך לא נפרע על ידם, וכן על פסק דין שניתן בבוררות שנערכה בין הצדדים (המערער והמשיב 2) בה נדון נושא השיק, ונקבע כי על המשיבים לדאוג שסכום השיק ישולם לידי המערער (פסק הדין אושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 23.2.11 והפך חלוט. להלן:"פסק הבוררות").

3.לצד התביעה הוגשה בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד, על זכויות המשיב 2 במגרש המצוי בישוב כפר ידידיה, לרבות כל הבנוי עליו.

בתצהיר התומך בבקשה פירט המצהיר את השתלשלות האירועים בין הצדדים, את התגבשות החוב בשיק ובפסק הבוררות וטען כי המשיב 2 ורעייתו מתכוונים למכור את הבית נשוא בקשת העיקול, ומאחר ואין להם רכוש נוסף יש חשש להברחת הנכס והכספים באופן שלא יהיה למערער ממה להיפרע.

4.כאמור, כב' הרשמת דחתה את הבקשה בנימוק כי לאחר עיון בכתבי בית הדין לרבות בקשת הרשות להתגונן, לא מצאה ראיות מהימנות לכאורה להקמת עילת תביעה כנגד המשיב 2, והוסיפה: "נראה שגם קודמיי ראו לדחות את עתירות המבקש (המערער כאן – ג.צ.) למימוש פסק הבורר מאותם טעמים". ויובהר, כי המערער פעל בדרכים שונות כדי לנסות ולבצע את החיוב הכספי שבפסק הבוררות (לרבות הגשת בקשה לבזיון בית משפט, תביעה לסעד הצהרתי וצו מניעה) אולם הדבר לא עלה בידו, ועל כן הגיש תביעה כספית לתשלום החוב כאמור.

נימוק נוסף עליו הסתמכה כב' הרשמת בהחלטתה היה כי: "לכאורה זקוק המשיב 2 לאישור המבקש טרם יעביר זכויותיו על שם רוכש הנכס, ואם כך הוא – הרי לא מתקיים חשש לכאורה להכבדה על ביצוע פסק הדין, שהרי יש להניח כי הרוכשים לא ישלמו את מלוא התמורה בטרם העברת הזכויות על שמם..."

5.על החלטה זו הוגש הערעור בנימוק כי פסק הבורר הינו חלוט וברור ולא יתכן כי אינו מהווה ראיה מהימנה לכאורה, וכי אין בדחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני, כדי להשליך על הסעד של עיקול זמני אשר נועד להבטחת אפשרות מימוש פסק דין, ולמנוע הכבדה יתירה בבוא העת לגבות את המגיע למערער.

6.מנגד טענו המשיבים, כי החלטת כב' הרשמת מנומקת ומבוססת על התקנות, כי אין המשיבים חייבים למערער דבר והם מילאו את כל התחייבותיהם הכספיות כלפיו, ודין התביעה להדחות.

בעיקרי הטיעון מטעם המשיבים נימנו ההליכים בהם נקט המערער עד כה על פי פסק הבוררות, ואשר לא צלחו בידו, כשבתי המשפט השונים הביעו את דעתם שהסעדים שנתבעו אינם עולים מתוך פסק הדין, באופן שאינו מצדיק הטלת עיקול זמני גם ע"פ בקשה זו.

עוד נטען, כי צדקה כב' הרשמת בהחלטתה כי לא ניתן יהיה למכור את הנכס ללא אישור המערער, באופן שהדבר ימנע הכבדה אף אם ינתן בסופו של דבר פסק דין כנגד המשיבים.

7.במהלך הדיון חזרו הצדדים וחידדו את הטענות שבעיקרי הטיעון, כאשר ב"כ המערער שב והפנה לפסק הבוררות המגבש את חובת התשלום ולתצהיר בנושא ההכבדה, כשמנגד טען ב"כ המשיבים כי המערער לא בא בידיים נקיות בהעלימו את המידע על ההליכים הרבים שננקטו עד עתה, ובשעה שלא קיים כל חוב מצד המשיבים כלפיו.

ב"כ המשיבים הציג כתבי בית דין שהוגשו על ידי המערער במסגרת דיונים אחרים, כשלטענתו אלו תומכים בטענותיו בדבר העדר העילה.

8.לאחר שבחנתי את גדר טענות הצדדים, את המסמכים שהוגשו וצורפו לעיקרי הטיעון, ובמיוחד את פסק הבוררות, מצאתי כי דין הערעור להתקבל;

בפסק הבוררות נדון נושא השיק שמסרו המשיבים למערער, והבורר קבע כי אי תשלום השיק מהווה מעשה של התחמקות וחוסר תום לב מצד המשיבים, ובסופו של דבר הורה כי: "על מנת לזכות במימוש מלוא הזכויות במגרש אשר הוקצה להם, על המבקשים (המשיב 2 ורעייתו – ג.צ.) מוטלת האחריות לדאוג לכך כי התשלום הנוסף על סך 243,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה כדין, המגיע למשיב (המערער כאן –ג.צ.) מאת הממליצה יועבר למשיב" (סעיפים 48-52 לפסק הבוררות).

מכאן, שקיימת קביעה חלוטה כי לצורך מימוש הזכויות במגרש המוחזק ע"י המשיב 2, ומכירתו בכלל זה, כפי הנטען בתצהיר, מחייבת לפחות לכאורה, תשלום כאמור בפסק הבוררות, ולטעמי, יש בכך משום ראיה מהימנה לכאורה לחבותו של המשיב 2 שהיה צד לפסק הבוררות.

ואוסיף, כי אין מקום לקבוע שהחלטות של בתי משפט אחרים שהתייחסו לסעדים שונים ונפרדים מהסעד הכספי הנתבע בהליך זה, משליכות על הסעד של עיקול זמני, ומהוות תקדים עליו ניתן להתבסס.

לדעתי, נסמכת התביעה על ראיות מהימנות לכאורה המצדיקות בחינה של התנאים הנוספים הנדרשים לצורך הטלת עיקול זמני.

9.ואכן, החלטתה של כב' הרשמת עסקה גם בנושא ההכבדה, ולטעמי אף בענין זה שגתה כב' הרשמת בהניחה כי לא ניתן יהיה להעביר את הזכויות בנכס ללא הסכמת המערער ואישורו, כשהדבר אינו עולה מתוך הנתונים שהוצגו בפניה, וכשלא היה בידה מידע הקשור בתנאים הנדרשים לצורך העברת הזכויות, והדבר עולה גם מלשון ההסתייגות של "לכאורה" בה נקטה בהחלטתה.